פנדל. השוער עומד במרכז השער ולא מזנק לאף צד.

זה נשמע כמו טעות, נכון? אבל סטטיסטית, האם זה אולי הדבר הכי חכם שהוא יכול לעשות?

מסתבר שלפעמים, דווקא אי-עשייה היא הפעולה הכי אמיצה שאנחנו יכולים לנקוט.

קראתי השבוע את כתבתו של גדעון לב במוסף "הארץ" על מחקר של פרופ' מיכאל בר-אלי. הכול התחיל בגמר המונדיאל של 1974: בר-אלי, אז חייל בן 21, ראה את השוער הגרמני מזנק בפראות, וחשב לעצמו: "אם הוא היה פשוט נשאר לעמוד במרכז, הכדור היה פוגע בו".

המחשבה הזאת הפכה לשנים של מחקר. המסקנה? שוערים מזנקים לא כי זו האסטרטגיה הטובה ביותר, אלא כי הם מרגישים שהם "חייבים לעשות משהו".

לנטייה הזאת קוראים "הטיית העשייה".

אנחנו מעדיפים לפעול, גם כשהפעולה לא מועילה ואפילו מזיקה, רק כי עשייה נותנת לנו תחושת שליטה. אי-עשייה מרגישה לנו כמו ויתור, גם אם זו הבחירה הכי נכונה בחדר.

זה קורה לכולנו: ברפואה, בניהול, בהשקעות, ובעיקר במערכות יחסים. אנחנו עונים מהר, מתערבים מהר, מקבלים החלטות מהר. רק כדי להרגיש שלא "עמדנו מהצד".

כשקראתי את זה, נזכרתי בטיפ שקיבלתי פעם על מציאת חנייה בתל אביב: במקום לעשות עוד ועוד סיבובים בלחץ, לפעמים כדאי פשוט להמתין בסבלנות בצד. סטטיסטית? זה עובד.

בקליניקה שלי לטיפול ביופידבק, אני רואה את זה שוב ושוב. אני מזמינה מטופלים לבדוק מה קורה כשהם לא מגיבים מיד. כשהם עוצרים לשלוש שניות בישיבת צוות, או לוקחים אוויר לפני תגובה בוויכוח.

התוצאה? הם מרגישים שקולים יותר, בטוחים יותר ופחות מוצפים.

ההבנה הכי גדולה שלי מהכתבה היא שלא כל רגע בחיים דורש מאיתנו תגובה מיידית. לפעמים, לפני שעונים או מנסים "לפתור" כדאי פשוט לעצור לרגע.

לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה.