אבחנה

השיעור הכי גדול שלי היה בתחילת דרכי כמטפלת ביופידבק.

נהגתי להקריא למטופלים את תוכן ההפניה שהרופא כתב.

וככה, באחת הפעמים הגיע מטופל חדש, ואני מקריאה: ״מאובחן עם סכיזופרניה״.

המטופל התכווץ ואמר: "תמיד שופטים אותי רק לפי זה. לא רואים אותי מעבר."

באותו רגע היה לי ברור שמבחינתי הוא בריא, וככה אני עומדת להתייחס אליו.

כשיש איבחון

יש את ספר ה-DSM שמרכז את האבחנות הפסיכיאטריות.

ואיך מאבחנים? יש רשימה ארוכה של שאלות. ענית על X מתוך Y קריטריונים? יש איבחון.

אבל זה לא 100% מדויק. לפעמים זה שילוב של כמה הפרעות יחד, לפעמים זה בא והולך, ולפעמים זה פשוט לא זה.

יש מטופלים שמספרים שברגע שהייתה אבחנה הייתה הקלה.

סוף־סוף יש הכרה, שם ומסגרת למשהו שהציק להם תקופה ארוכה, ויש עם מה לעבוד.

אבל יש כאלו, כמו אותו מטופל עם סכיזופרניה, שסיפר שהאבחנה הרסה לו את החיים.

מאותו הרגע הרגיש מתוייג, מבוהל, מבודד חברתית.

כשאין איבחון

ויש גם מצבים הפוכים.

מטופלים שמקור הכאב שלהם (פיזי או נפשי) טרם אובחן על ידי רופא או פסיכיאטר.

הם נשלחים לעוד ועוד בדיקות, חוזרים לרופא המפנה עם התוצאות ושוב נשלחים לבדיקות.

סיחרור של חצאי אבחנות, תסכול שאין שם ופתרון לבעיה.

למשל מטופל שהגיע אלי חבוש בידיו ורגליו כי כואב לו והוא חושש שהן לא יעמדו בעומס.

שנים הוא רץ בין רופאים ולא נמצא דבר, והוא הגיע אלי בתיקוה שטיפול ביופידבק יקל עליו.

לפעמים, אני מתלבטת ביני ובין עצמי האם האבחנה נועדה לעזור לחולה או לבריא?

קשה לנו עם התנהגות לא נורמטיבית, וברגע שיש שם להפרעה זה מרגיע,

כי אז המציאות הופכת להיות יותר ברורה: יש חולה ויש בריא.

הגישה שלי

אני בוחרת להתייחס לכל מטופל כבריא. אני רוצה להכיר את הצד המתפקד שלו.

לשמוע יותר על השגרה שלו. על משהו נחמד שהיה לו השבוע. להאמין לו. לסמוך עליו.

כשאני מסתכלת עליו כבריא, הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב.

למעוניינים להעמיק: האבחון הפסיכיאטרי מעורר מחלוקת מקצועית רחבה. לקריאה נוספת על הביקורת כיצד ה-DSM הפך "קשיים נורמליים" להפרעות, ניתן לקרוא כאן:

התמונה מebay

התפרצויות זעם